החרדים טוענים שכל ההיסטוריה לאחר חורבן בית המקדש הינה חסרת משמעות. לטענתם, שום מחקר היסטורי אינו יכול לספק תובנות בנות-תוקף לגבי קיומם של דפוסים, מגמות או התפתחויות בהיסטוריה, מכיוון שרק לחורבן בית המקדש יש משמעות – החורבן הוא עונש על חטאי עם ישראל – והארוע ההיסטורי היחיד שתהיה לו משמעות לאחר החורבן הוא הגאולה. גם ארוע זה, הגאולה, לא יימדד בכלים ארציים של תיאור ומחקר, כיוון שמהותו תהיה מטפיזית, רוחנית, אלוהית. על כן, לימוד ההיסטוריה הוא מעשה שגוי, מטעה ופסול – ואף מהווה חטא: הוא עלול להביא למסקנות כפירה ולמעשים פסולים כגון ציונות וחילוניות, השכלה כללית ולימודים גבוהים שעלולים לסייע לחרדי להכיר את העולם וכך להחליש את אמונתו, רחמנא ליצלן.
לחרדים אין עניין לדייק בנרטיב ההיסטורי של השואה או לחקור את מורכבותה. אם במהלך השואה אמר אחד הרבנים החשובים דברים שלא תורמים לחיזוק האמונה, הדברים האלה לא מצוטטים בספרות החרדית על השואה (גולדברג, 1997). השימוש שהחרדים עושים בהיסטוריה של השואה הוא פדגוגי, דמגוגי ומניפולטיבי: סיפורי הקרבה עצמית על קידוש השם – כיצד הוכיחו הנרצחים דבקות עד מותם, בהשלימם עם כך שלעולם לא יוכלו להבין את כוונת האל – או סיפורי "נסים", מהם מקבל החרדי השראה לדבקות קיצונית. כאשר משפחה שלמה נרצחת ורק אחד מבניה נשאר, החרדי רואה בכך נס, הוכחה לקיום האל, שהרי האל הוא שבחר את הניצול האחד הזה. זה הגיון שאי אפשר להתווכח איתו.
החרדים טוענים שהחילונים והציונים אחראים לשואה, מכיוון שבגלל חטאיהם נענש כל העם (בן-פזי; אורבך, תשנ"ח: 607-601; אופיר, 2001: 75-38, 102). אבל מאות אלפי חילונים ניצלו מהשואה – רוב יהודי גרמניה, חילונים מוחלטים, עזבו את גרמניה לפני השואה – בעוד שדווקא במדינות שבהן היה שיעור גבוה בהרבה של חרדים, נרצחו רוב היהודים. מיליוני חרדים אנטי-ציונים נרצחו למרות שהקפידו על קלה כחמורה. אם החילונים והציונים חטאו, למה דווקא החרדים הם ששילמו על כך?
אבל החרדים, בקנאותם העיוורת, לא מוכנים להכיר בעובדות. במקום להבין שאין אלוהים ושהישרדותה של היהדות תלויה בביסוסה של הזהות היהודית על תרבות, היסטוריה, מנהגים ומוסר, החרדים ממשיכים להאשים את החילונים בשואה ולהטיף לחזרה בתשובה. שטיפת המוח שקיבלו מילדותם לא מאפשרת להם לחשוב אחרת; הם חזקים בשינון טקסטים, אבל מעולם לא לימדו אותם חשיבה ביקורתית, מחוץ לגבולות הפלפול המסורתי; לימדו אותם להצדיק את השואה מנקודת מבט תאולוגית-פנטזיונרית במקום לחקור איך קרתה השואה ולשאול מה משמעותה המוסרית למין האנושי. הם לא מעוניינים בדיוק ההיסטורי; בהבנת המורכבות של תופעות היסטוריות; בחקר הפסיכולוגיה של האדם והאופן הקל להחריד שבו ניתן לגייסו לרצח המונים; בהבנת המורכבות של חברת ההמונים; בהבנת משמעותה של הטכנולוגיה המודרנית או אחריותו המוסרית של האדם לאור אסונות המאה ה-20; הם מבקשים רק לחזק את האמונה דרך סיפורי נסים, גם אם אלה שקרים מוחלטים (והם מודים בכך בעצמם, ואף מתגאים בכך, כי לטענתם מותר לשקר כדי לחזק את האמונה), או דרך סיפורי מוות המוני על "קידוש" ה"שם". ההיסטוריוגרפיה האנטי-מוסרית הזו היא עוד דרך של החרדים להיסגר בפני המדע, החברה המודרנית והעולם החופשי, הליברלי, ההומניסטי.
האם השואה מעידה על כישלון מוסרי שדורש את חיזוקו של החינוך ההומניסטי? האם היא מעידה על הסכנות שבטכנולוגיה המודרנית? האם היא מעידה על הצורך במנגנונים בינלאומיים ובמודעות ציבורית לשם מאבק בשינאה על רקע דתי, לאומי, אתני? האם היא מעידה על החובה להילחם באנטישמיות? לפי החרדים, השאלות האלה אינן רלוונטיות. החרדים טוענים שהשואה אינה אלא מבחן של אמונה. האל רצה שתהיה שואה ועלינו לקבל כפשוטו את חוסר ההבנה שלנו ולהתייחס אל השואה כאל מבחן עליון לאמונה. למרות ששליש מהעם נרצח ב"מבחן" הזה, החרדים עדיין סבורים שדבקות עיוורת היא הדרך לגאולה. תפיסת עולם זו היא פחדנות אינטלקטואלית וכישלון מוסרי, והיא מהווה סכנה להמשך קיומם של מדינת ישראל ושל העם היהודי.
מקורות וקריאה נוספת
אופיר עדי, עבודת ההווה: מסות על תרבות ישראלית בעת הזאת (הקיבוץ המאוחד, 2001)
אורבך אפרים א., חז"ל: פרקי אמונות ודעות (ירושלים: מגנס, תשנ"ח)
בן-פזי שמריהו, "דמותה של גרמניה בהיסטוריוגרפיה ובעיתונות החרדית", בתוך משה צימרמן (עורך), גרמניה וארץ-ישראל: מפגש תרבויות (י-ם: מגנס, 2003)
גולדברג עמוס, "הרבי מפיאסצ'נה – גיבור ואנטי גיבור" בתוך בשביל הזכרון (יד ושם), פברואר 1997, ע' 23-18.
יהושע, אברהם ב., בזכות הנורמליות (שוקן, 1980)
ירושלמי יוסף חיים, זכור (תל אביב: עם עובד, 1988)
כהן יחזקאל (עורך), חברה והיסטוריה (י-ם: משרד החינוך, תשמ"ח (הדפסה שנייה)), מאמרים מע' 331, 411, 513, 633, 645.
הבעיה שהמאמר ראציונאלי ומגיע [לא מגיע] לאנשים שאמונתם באה מהאומוציות ובעיקר מהחרדות.
אינך יכול לדבר בשפה שכלתנית לאנשים הבאים מאמונה.
הם פיתחו ערמומיות שהם גאים בה. כי היא מקדשת את השם, את האדמה וזה מכבס את מצפונם.
אנחנו החילונים בעצם היחידים שיכולים לנער אותם מהשפעתם רק בההפרדת הדת מהמדינה ושום נוסחה
פחותה מזה לא תועיל לנו.
אין לי בעיה עם אמונתם כל עוד הם לא מפזרים אותה כמו אבקנים לרוח ומעורבים בחיינו מיום הלידה ועד
מותנו. אם יש משהו שיירשם לדיראון עולם זו אותה החלטה מפוקפקת לערב אותם בפוליטיקה.
תפיסת השואה כמו תפיסת אירועים אחרים בעיניהם היא תמיד תהיה מניפולטיבית ועם אינטרפטציות סביב האלוהות, אינני מצפה מהם למידה של אוביקטיביות.אמרתי, חשיבתם אינה ראציונאלית.
ואפילו העברית שאנחנו מדברים הם שומעים אותה אחרת. הם עם אחר שחי בתוכנו, זרים לי יותר מהאירופאים והאמריקאים.
הבעיה היא שהדת מוטמעת לקרבם ברמה המשפחתית האינטימית וההדוקה ביותר, מקבלת גיבוי מהחברה, בתור המציאות הטוטלית, היחידה שקיימת, שאפשרית ואף "הגיונית", ומוטמעת ברובד הנפשי, בזכות התחכום הפסיכולוגי שלה. קשה לפעול נגד זה. כמעט בלתי אפשרי.
מבחינה מסוימת, לדתיים יש יתרון אדיר: בניגוד לחילונים, שצריכים ליצור את מציאות החיים שלהם בעצמם, להגדיר את מטרות חייהם ואת משמעות חייהם, לדתיים הכל בא מן המוכן. אין להם את הלבטים המוסריים, הקיומיים, התרבותיים, החברתיים, שהם נחלת החילונים, שכל יום מחדש מנסים לעצב את דרכם ולגונן על צדקתה – ולשנותה אם שגו. הספק אינו בנמצא. כדברי גבלס (בקירוב): משעה שניתן מקום לקיומן של תרבויות מתחרות – הונח היסוד לספק בצדקת קיומנו.